כילד, אני זוכר איך בכל ערב אבא שלי היה מוריד את השעון מפרק ידו, מסובב את הכפתור בצידו, ואז מניח אותו על שידת הלילה ליד מיטתו.
יום אחד שאלתי אותו למה הוא מסובב את הכפתור הזה. הוא חייך ואמר: "כדי שהשעון ימשיך לעבוד."
כשגדלתי, הבנתי שסיבוב הכפתור מותח קפיץ. ככל שהקפיץ מתוח יותר, השעון פועל זמן רב יותר. אם לא מותחים אותו – הוא נעצר. ואם מותחים מעט, הוא יעבוד רק לזמן קצר.
רק שנים אחר כך, כשהתחלתי לתרגל מדיטציה, נזכרתי בשעון הזה של אבא.
בהתחלה, הרגשתי שהמדיטציה משפיעה עליי רק בזמן התרגול. אם תרגלתי דקה – הרגשתי את ההשפעה לדקה. אם חמש דקות – אז לחמש דקות.
אבל אז הבחנתי במשהו מעניין. ככל שהתמדתי, ההשפעה החלה להתארך. אם תרגלתי דקה, השלווה נמשכה קצת מעבר לתרגול. אם המשכתי יום אחרי יום, היא החלה לחלחל לשעות שלאחריו.
בדיוק כמו הקפיץ של השעון – כל תרגול מותח אותו עוד קצת, וההשפעה מחזיקה מעמד זמן רב יותר.
היום, אחרי שנים של תרגול, אני יודע שדקה אחת של מדיטציה יכולה להשפיע עליי למשך שעות.
אז אם אתם מתחילים לתרגל – אל תמהרו להסיק מסקנות. תנו לזמן ולסבלנות לעשות את שלהם. בהתחלה, ההשפעה קצרה. אבל ככל שתתמידו, תגלו שתרגול קצר יכול להפוך למשהו שנשאר איתכם הרבה מעבר לרגעי השקט.
